בשבוע האחרון לא הפסיקו לשלוח לי לינקים לידיעות חדשותיות עם הכותרת הבא: ״שריל סנדברג היא הדבר הכי גרוע שקרה לנשים בחמישים השנים האחרונות״. הציטוט הזה לא סתם מניע אנשים לפעולה - הוא מאוד לא פופולרי. שריל סנדברג נחשבת לאחת הלוחמות הגדולות ביותר למען נשים בהייטק ובכלל בעולם העבודה. מה פתאום מאשימים אותה בנזק לנשים?
ברגע שראיתי מי חתום על הציטוט, ידעתי שצריך לקחת אותו בערבון מוגבל. אבל הבנתי שזו גם הזדמנות טובה לשים כמה סימני שאלה על הרעיונות של סנדברג, שנחשבת לאחת הנשים שעשו הכי הרבה למען נשים (בהייטק, ובכלל) בעשור האחרון - והכי השפיעו על נשים. באחרונה חזרתי לספר שלה, Lean In, והיו שם כמה דברים שהפריעו לי.
אבל לפני שנגיע לזה, מי אחראי לאמירה השנויה במחלוקת הזו?
הכירו את פרופ׳ סקוט גלאווי שאמר את הדברים בכנס של איגוד הדיגיטל האמריקאי DCN. שלא תבינו לא נכון, פרופ׳ גלאווי הוא בנאדם מבריק, שנון ואחד שלא מפחד לצעוק שהמלך הוא עירום (תכונה שאני מעריכה במיוחד). אני מחבבת אותו (כשהוא לא הולך רחוק מדי בהטרלות שלו), נהנית מההתנסחויות שלו ולפעמים לומדת דברים חדשים מהזווית השונה שהוא מביא בניתוח וביקורת על עולם הטכנולוגיה. פרופ׳ גלאווי הוא פרופ׳ לשיווק, שמלמד באוניברסיטת NYU, שזכיתי ללמוד בה סמסטר בתוכנית חילופי סטודנטים בלימודי ה-MBA שלי (ומאוד הצטערתי שהוא לא לימד בסמסטר שהייתי בו).
בשנים האחרונות הוא התפרסם בעיקר בניתוח של ״ארבעת הפרשים״ - כלומר ארבע הענקיות של עולם הטכנולוגיה שצברו כוח בלתי פרופורציונלי והוא קורא (בגדול) לפרק אותן ומזהיר מהעצמה שלהן.
ארבע החברות הללו הן: גוגל, אמזון, אפל וכמובן, פייסבוק. סנדברג היא מס׳ 2 ברשת החברתית, שנייה רק למארק צוקרברג. בשנים האחרונות סנדברג משכה לא מעט אש, בתור מי שהיא במידה רבה הפנים של פייסבוק במסדרונות הממשל בוושינגטון (ומי שהתחילה את דרכה בממשל כראש הסגל של שר האוצר האמריקאי, לארי סאמרס, בשנות התשעים, רגע לפני שחצתה את ארה״ב לחוף המזרחי והצטרפה לסטארטאפ צעיר ומבטיח בשם גוגל). סנדברג עמדה במוקד הביקורת בתחקיר שפירסם הניו יורק טיימס בנובמבר 2018 בנוגע למעורבות הרוסית בבחירות האמריקאיות ב-2016 באמצעות השפעה על מצביעים באמצעות פייסבוק. כיום היא אחת הנשים החזקות ביותר בעולם העסקים.
מה גרם לפרופ׳ גאלווי לחשוב שסנדברג מזיקה לנשים?
ב-2013 פירסמה סנדברג את הספר Lean In (או בתרגום הלא קאטצ׳י לעברית: ״לפרוץ קדימה״). הספר הזה הפך לתנ״ך של נשים בהייטק. בגדול מאוד, שריל סנדברג קוראת בספר לנשים לתפוס מקום מסביב לשולחן (ולא במעגל השני), להשמיע את קולן ולדרוש את מה שמגיע להן. הספר הזה היווה (ועדיין מהווה) השראה לנשים רבות בעולם ומקור להעצמה. ביוני האחרון סנדברג ביקרה בארץ, והשתתפה באירוע של השקת השלוחה המקומית של הארגון שנושא את שם הספר. לכל באי האירוע היה ברור שמדובר בלא פחות מסופר-סטארית במעגלי הנשים.
לפני כמה חודשים, החלטתי לקרוא שוב את הספר - על רקע העיסוק הגובר שלי בתחום במסגרת של #אישהבהייטק חשבתי שבקריאה מחודשת אגיע לתובנות רעננות. אני חייבת להודות, שהיו שם דברים שצרמו לי. אפרט מה הם בעוד כמה רגעים.
אבל זה בכלל לא קשור למה שהפריע לפרופ׳ גאלווי שבעקבות ההתבטאות שלו כלי תקשורת בכל העולם (וגם בישראל), פירסמו את הכותרת בנוגע לנזק שסנדברג גורמת לנשים.
הנה הקטע מהריאיון בו פרופ׳ גאלווי מתייחס לסנדברג ששותף בחשבון הטוויטר שלו:
בקצרה, פרופ׳ גאלווי טוען שהמדיניות של סנדברג בפייסבוק הביאה לעלייתו של דונאלד טראמפ לשלטון (או לפחות איפשרה אותה). לדבריו, טראמפ ממנה שופטים לבית המשפט העליון בארה״ב שמביאים לפגיעה בזכויות נשים. בנוסף, גאלווי מבקר באותו ריאיון את ה-FTC, נציבות הסחר הפדרלית, שקנסה את פייסבוק בקנס זניח שלא נותן לפייסבוק סיבה לשנות את ההתנהלות בעקבות פרשת קימברידג׳ אנליטיקה, חברת הייעוץ שנשכרה על ידי טראמפ וסייעה להבחרו באמצעות השפעה על בוחרים בפייסבוק.
במילים אחרות, גאלווי קושר בין המהלכים העסקיים עליהם סנדברג אחראית, לבין ההשלכות שלהם (גם אם העקיפות) על נשים (למשל, באכיפה, חקיקה וכו׳).
כרגיל, גאלווי נותן כותרות מפוצצות ושנויות במחלוקת. אבל פריכות למדי (כשמגיעים לשלב הטיעונים וההוכחות). לזכותו יאמר שהוא לא מתייחס לעצמו ברצינות רבה מדי, מודה בעצמו שהתחזיות שלו כושלות לפעמים. אבל גם כשהוא מגזים, לפעמים יש גרעין של אמת בדבריו (מי שמעוניינים לעקוב אחריו, יכולים להרשם לרשימת התפוצה של הניוזלטר שלו No Mercy/No Malice או להאזין לפודקאסט השבועי שלו, Pivot, עם קארה סווישר). הוא בהחלט טיפוס יוצא דופן ומעניין, גם אם אינטנסיבי.
ועכשיו לתכלס, מה הביקורת שאפשר להעביר על סנדברג ונשים?
קודם כל, ולפני הכל - מגיע לסנדברג קרדיט ענק. היא בין הנשים שתרמו הכי הרבה להעלאת הנושא של קידום נשים בהייטק ובשוק העבודה לסדר היום. הספר שלה היווה מקור השראה והשפיע על נשים רבות. הארגון שלה מפרסם מחקרים שמטרתם לקדם נשים (הנה הפוסט שלי שהתייחס לדו״ח האחרון של Lean In ומקינזי בנוגע לסולם השבור שגורם לכך שנשים לא מגיעות לעמדות ניהול).
פייסבוק, כרשת חברתית שסנדברג היא בין המובילות שלה, עשתה גם היא דברים נפלאים לנשים. החל מקהילות נשים סגורות שמייצרות מעגלי תמיכה והעצמה שלא היו קיימים קודם לכן. ועד לתופעות כמו תנועת #MeToo, בהן פייסבוק הייתה אחת הפלטפורמות המרכזיות בהן נשים החלו לחשוף את ההטרדות המיניות אותן חוו.
ובכל זאת, כמה שנים אחרי Lean In, אני חושבת שיש כמה בעיות עם הגישה שהביאה סנדברג לעולם.
הנה שלוש מתוכן:
1. לא כולן יכולות להיות שריל סנדברג (וזה יכול להיות מתסכל)
כשקראתי את Lean In לא יכולתי לברוח מהמחשבה ששריל סנדברג היא אישה כישרונית בצורה יוצאת דופן, שגם היה לה מזל יוצא דופן. זה לא משהו שבהכרח אפשר לשכפל אותו וללמוד ממנו (למרות שזה משהו שהספר רומז אליו), וזו יכולה להיות תחושה מתסכלת. אפילו מאוד.
מהאופן בו היא מצטיירת בספר (וגם בחיים שלה שאנחנו מכירים מהתקשורת), סנדברג היא אישה עם יכולות יוצאות דופן. היא חריפה וחכמה והגיעה להישגים בזכות יכולות גבוהות מהממוצע. אבל גם היה לה מזל גדול - במקרה, בתואר הראשון שלה בהרווארד, שכמובן שהיא הצטיינה בו, אחד המרצים שלה היה פרופ׳ לארי סאמרס. הוא הבחין בכשרון שלה, והציע לה לבוא להתמחות אצלו. לא כל סטודנטית לכלכלה מוזמנת לעבוד עם הכלכלן הראשי של הבנק העולמי או עם מי שהופך לשר האוצר האמריקאי (וגם לא כל אחת מתקבלת ללימודים בהרווארד).
זו לא הייתה הפעם היחידה שהמזל שיחק לסנדברג. היא ידעה להמר על הסוס הנכון במירוץ של עמק הסיליקון. כשהצטרפה לגוגל ולפייסבוק בשלבים מוקדמים של החברות היא הפכה לחלק משתיים מענקיות הטכנולוגיה המשפיעות והמצליחות של שני העשורים האחרונים. אני לא מזלזלת לרגע בכשרון שלה. אבל יש אנשים מוכשרים לא פחות שבחרו ללכת לעבוד בחברות שבסוף לא הפכו להיות גוגל ופייסבוק, וכנראה שעד היום לא שמענו עליהם. כן, מזל זה דבר חשוב בחיים. כישרון לבד הוא לא מספיק.
כשקראתי את הספר חשבתי על החוויה של מישהי שאינה אמריקאית לבנה, מישהי שהרבה פחות הזדמנויות פתוחות בעיניה. תהיתי, עד כמה בחורה היספאנית/שחורה/אסייתית/מהגרת/בת מיעוט אחר/מישהי שאין לה משאבים כספיים אינסופיים שיכולה להשען על הרבה עזרה חיצונית וכו׳ יכולה להזדהות עם סיפור החיים של סנדברג. הוא כל כך יוצא דופן, שגם אם משהו הצליח לה - זה בכלל לא אומר שזה משהו שאפשר להסיק ממנו משהו שיהיה רלבנטי לנשים אחרים. ברגע שסנדברג מתייחסת לחלק מהדברים האלה כטריוויאלים, זה יכול להיות מתסכל מאוד עבור הנשים ״הרגילות״, ״הפחות מוצלחות״ וכו׳.
2. אי אפשר להטיל את כל האחריות על נשים. לתאגידים יש אחריות לא פחות גדולה לתקן את המצב.
זו אולי הנקודה שהכי מפריעה לי בגישה של סנדברג.
כבר בכותרת של הספר, Lean In, סנדברג תולה את האחריות על נשים וקוראת להן - השענו קדימה.
כן, יש לא מעט מקומות בהן נשים בשוק העבודה יכולות להשתפר (למשל, איך שהן מציגות את עצמן בריאיונות עבודה, הנטייה שלהן לבקש משכורות נמוכות יותר וכו׳).
אבל מה תפקידם של התאגידים בשינוי מצב המורכב של נשים בתעשיות כמו ההייטק?
האמת היא שלא קיבלתי תשובה טובה מסנדברג לשאלה הזו.
הספר שלה פונה לנשים ומה שהן יכולות לעשות - להחליט שהן יוצאות מוקדם לילדים שלהן, לקחת עזרה בבית, לנהל זוגיות שיוויונית עם בני זוגן, לדרוש מהמעסיקים שלהן וכו׳.
מי שרוצה רשימת מכולת איך היא יכולה להשתפר - שתקרא את הספר. ואני לא אומרת את זה בציניות. שמעתי מלא מעט חברות וקולגות שהתפישה שלהן השתנתה בעקבות הקריאה בספר. שהמסרים חלחלו ושהן השתפרו במקומות שלדעתן פגעו בהן.
אבל
בעולם ההייטק למשל - גברים הם שני שליש מהמועסקים, ארבע חמישיות מהמפתחים, 87% ממי שמגייסים כסף לסטארטאפים ו-95% ממשקיעי ההון סיכון.
ולכן, גברים הם גם עיקר מי שקובעים את המדיניות בארגונים הללו. הם גם מי שמקבלים החלטות, ממגוון סוגים, שבסופו של דבר משפיעות באופן ישיר על נשים.
במילים אחרות, אי אפשר לדבר על קידום נשים בלי לערב פנימה גם את הארגונים ולהכניס לדיון גברים שמהווים את הרוב - וכל זה לא מהווה חלק מהתיזה של Lean In.
באופן אירוני, בדו״ח שפירסמו ארגון Lean In וחברת הייעוץ מקינזי באוקטובר האחרון בנוגע לנשים בשוק העבודה, הם הראו שאין הבדל בין שיעור הנשים והגברים שביקשו קידום או הביעו שאיפה להתקדם. כלומר, בניגוד לרושם שאפשר לקבל לפעמים מסנדברג, שיש חוסר מוטיבציה אצל נשים להתקדם - הבעיה היא שלא ניתנות להן הזדמנויות שוות. לקריאת הפוסט בנוגע לדו״ח ליחצו כאן.
בשנה האחרונה אני ממקדת את המאמצים שלי דווקא באיזור הזה - של המעסיקים ואיך הם יכולים לשנות את המצב.
אני מאמינה שאנחנו נמצאים בנקודה בזמן שנשים יודעות מה הן יכולות לעשות כדי לשפר את מצבן ולהתמודד טוב יותר עם נקודות התורפה שלהן שמשפיעות על הקריירה שלהן - כל הנושאים בהם עוסקת סנדברג בהרחבה. גם יש ארגונים רבים וטובים שמטפלים בבעיה הזו.
הגיע הזמן לעזור לארגונים לפתח מודעות לדברים שניתן לעשות כדי להגדיל תעסוקת נשים (ולייצר על הדרך סביבת עבודה מכילה ונעימה יותר לכל מי שנמצא בה - גברים, נשים, דתיים, חילונים, סטרייטים, להט״בים, ערבים, חרדים וכו׳). האחריות עכשיו היא על המעסיקים. יש הרבה מה לעשות, והחדשות המשמחות הן שחלק גדול מהדברים לא כרוכים בהשקעה של משאבים גדולים או תהליכים מורכבים, אלא פשוט ביצירת מודעות.
3. את יכולה להשיג הכל, אבל לא (תמיד) באותו הזמן
(מהמקרים שבאנגלית זה נשמע יותר טוב You can have it all - but not (always) at the same time)
כשקוראים את הספר של סנדברג, יוצאים בתחושה שכולן יכולות להיות סופר וומניות - להיות סופר קרייריסטיות מצליחניות, ובאותו הזמן להקים משפחה וללדת ילדים, וכל זה בלי לעשות ויתורים גדולים.
כך למשל, סנדברג מספרת איך אחרי לידת הילדים שלה היא למדה לצאת מהמשרד מוקדם, בשעות אחר הצהריים, כדי להיות איתם בארוחת ערב (וכמובן, לחזור לעבוד לאחר מכן). היא קוראת לעוד נשים לעשות את זה.
זה אחלה. באמת. מי שיכולה להשפיע על איך נראה הסדר יום שלה תזכה לרמות גבוהות יותר של גמישות ותצליח להגיע יותר טוב לאיזון בין הקריירה לחיים האישיים שלה. אבל לא חסרות נשים בהייטק, ובתעשיות אחרות, שגם אם הן היו רוצות, לא היו יכולות לצאת בחמש אחה״צ מהמשרד. לא חסרים תחומים, כמו פירמות עורכי דין, חברות ייעוץ וגם כמובן חברות הייטק, שאנשים נמדדים לפי השעות שהם נמצאים במשרד ושהיכולת שלהם להתקדם מתואמת עם הלילות שהם בילו במשרד. כמובן שנשים רשאיות לבחור את המעסיק שהן עובדות אצלו ולהחליף תעשייה - אבל בוודאי שזהו ויתור שהן עושות (גם אם מבחירה).
במאמר שפורסם לפני כשנה בניו יורק טיימס (כאן בגרסה העברית) התייחסו ל״מקצועות החמדניים״, למשל פיננסים, משפטים וייעוץ, שמתגמלים ומקדמים את מי שיכולים לעבוד בהם שעות ארוכות מאוד ויכולת ההתקדמות המוגבלת של נשים בהן. במאמר נכתב: ״בעוד שיותר ויותר נשים מסיימות תארים אקדמיים, המקצועות שדורשים את התארים הללו התחילו לתגמל באופן לא־פרופורציונלי אנשים שיכולים להיות זמינים מסביב לשעון. במקביל, יותר נשים בעלות השכלה גבוהה התחילו להתחתן עם גברים שלהם השכלה דומה, וללדת ילדים. אבל הורים יכולים להיות זמינים לעבודה רק אם מישהו אחר פנוי לטיפול בענייני הבית. בדרך כלל, המישהו הזה הוא האישה״.
כלומר, לא באמת כולן מצליחות לחיות לפי הגישה של סנדברג, לפיה ניתן לעשות את הכל באותו הזמן - משפחה, ילדים, קריירה והתקדמות. החיים לפעמים מורכבים מדי, ולנשים אין יכולות להשפיע על הארגונים והענפים בהם הן מועסקות.
התפיסה הזו גרמה גם לפתיחת חזית בין סנדברג לגברת הראשונה לשעבר של ארה״ב, מישל אובמה - אישה מוצלחת בפני עצמה שגם היא תרמה רבות להעצמת נשים. בספר שאובמה פירסמה לפני כשנה, Becoming (״הסיפור שלי״ בגרסה העברית) היא מתארת את הויתורים שהיא נאלצה לעשות בקריירה שלהם בשביל לאפשר לבעלה להיות האזרח מס׳ 1 של המעצמה החזקה בעולם. במהלך קידום המכירות לספר, אמרה אובמה:
"It ain't equal. I tell women that whole 'you can have it all' — mmm, nope, not at the same time, that's a lie. It's not always enough to lean in because that shit doesn't work״
אז כשאת שריל סנדברג, את מצליחה איכשהו לג׳נגל בהצלחה מרובה את הכל ביחד.
אבל כשאת מישל אובמה, או רוב הנשים בעולם, בסוף יש ויתורים. וחשוב להכיר בזה ולקבל את זה. כי מי שקוראת את Lean In יכולה לצאת בתחושה מאוד מתסכלת - שכולן מסביב מצליחות לעשות הכל ביחד, ורק היא נאבקת להצליח בכל החזיתות (כשבעצם, רוב הנשים מרגישות שהן שם).
בשורה התחתונה:
שריל סנדברג היא בוודאי לא הדבר הכי גרוע שקרה לנשים ב-50 השנים האחרונות.
כן, גם לי יש לא מעט ביקורת על פייסבוק, שסנדברג היא אחת מהאנשים החזקים ביותר בה ולכן גם יש לה אחריות אישית על דברים בעייתיים. אבל פייסבוק כרשת חברתית גם עשתה רבות למען נשים. כל תנועת ה-#MeToo למשל לא הייתה נראית אותו הדבר אלמלא פייסבוק שאיפשרה מרחב מוגן לנשים לחשוף מטרידים.
הספר שלה, Lean In, שינה את השיח של ועל נשים בעולם העבודה ובהייטק. אבל צריך לקרוא אותו בזהירות, ולהכניס דברים להקשר ולפרופורציות - אחרת זו עלולה להיות חוויה מתסכלת לנשים רבות. בנוסף, הספר הזה מתמקד במה נשים יכולות לעשות כדי לשפר את מצבן. אבל בנקודת הזמן הנוכחית, הגיע הזמן להתמקד בשאלה מה ארגונים יכולים לעשות כדי לשפר את האיזון המגדרי בהם.
לעידכונים על פוסטים נוספים מבית #אישהבהייטק - הירשמו בתחתית העמוד